יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו הנאמנים והאמיצים, את הנשים והגברים, הילדות, הילדים, הנערות והנערים, הקשישות והקשישים. יזכור עם ישראל את הבתים השרופים, את סימני הדם על הרצפה, ואת המשפחות שהיו עד לפני רגע מחייכות למצלמה. יזכור עם ישראל את מי שישב בממ"ד שעות והתחנן לעזרה, ולא נענה. יזכור עם ישראל את התינוקות, את הנשים הערומות, את המשפחות שנרצחו בחיבוק, את הראשים הערופים, את השולחנות הערוכים שנותרו דוממים.
יזכור עם ישראל את הרוקדים והרוקדות, את האנרגיה, החופש והתום שנקטעו. את המוזיקה שהתחלפה באזעקות, את הניסיון לברוח ואת שיירת המכוניות המותקפת. יזכור עם ישראל את המיגוניות, את היריות, ואת הנשים שכפותות, גופן מספר את מה שהן לא יוכלו לומר יותר. יזכור עם ישראל את כל מי שסיכן את חייו להציל אחרים, גם אנשים שלא הכיר. יזכור עם ישראל את התפילות, את שיחות הטלפון המבוהלות, את הקול הרועד, ואת התחינות שלא נענו.
יזכור עם ישראל את החיילים והחיילות, השוטרים והשוטרות, חיילי המילואים ואנשי הקבע, המודיעין והביטחון, את המפקדים והמפקדות, ואת התצפיתניות שהיו שם עד לרגעיהן האחרונים. יזכור עם ישראל את הגיבורים והגיבורות שנלחמו עד נשימתם האחרונה על מוצבים, בסיסים וקיבוצים, ועשו כל שביכולתם למען המדינה. התייצבו עוד לפני שקיבלו צו, כשהבינו את גודל האסון. יזכור עם ישראל את מי שנכנסו לעזה להשיב ולא חזרו. יזכור את רוח הקרב, המסירות, הרגישות והאנושיות, ואת העולמות השלמים שנשארו מאחורי כל שם שהותר לפרסום. יזכור עם ישראל את הפצועים בגוף ובנפש, את אלו שנלחמים להשתקם למרות אובדן החברים והאיברים.
יזכור עם ישראל את הילדים שנעקרו מילדותם, שראו מראות נוראים וחוו את מה שילדים לא צריכים לחוות. את אלו שאיבדו את תמימותם, ושחייהם לעולם לא יחזרו להיות כפי שהיו. יזכור עם ישראל את הקהילות שהופלו, את המקומות שעד אתמול היו חיי קהילה תוססים ורגועים, וכיום נותרו נטושים, הרוסים או שבורי רוח. יזכור את התחושה הקולקטיבית של אובדן ושל פיזור, כאילו שורשי החיים עצמם נעקרו.
יזכור עם ישראל את החטופים והחטופות. את מי ששוחררו ואת מי שעודם שם. את מי שגופותיהם מוחזקות ואת מי שעדיין חיים, לפי ההערכות. יזכור עם ישראל את הילדים שנחטפו מהמיטה, את הקשישים שנלקחו ללא תרופות. יזכור עם ישראל את המנהרות, העדויות, הפנים החבולות, את הצליעה, את העיניים הריקות והמשפחות הקרועות. יזכור את מעשי הזוועה, האונס והעינויים, שנעשו באיומי אקדח. יזכור עם ישראל את הגברים שמחכים לפרוק על כתף מוכרת, ואת הנערות שנשארו שם לבד.
יזכור עם ישראל את המפונים. מהצפון. מהדרום. שעזבו בית, צעצועים, מיטה ותחושת ביטחון.
יזכור את כל מי שחי כבר שנה בבתי מלון, אצל משפחה או חברים, ומחכה בכמיהה ליום שיוכל לשוב הביתה. יזכור את מי שנודד ממקום למקום, מחפש קביעות, אך אינו יודע מתי יסתיים המסע. יזכור עם ישראל את מי שבתיהם נהרסו לחלוטין, שאיבדו לא רק קירות וגג, אלא את המקום שנקרא פעם "בית". את אלו שמביטים אל העתיד באי ודאות, ותוהים אם יזכו שוב לפינה משלהם. יזכור את הכמיהה לשוב למקום מבטחים – מקום שאולי לעולם לא ישוב להיות כפי שהיה.
יזכור עם ישראל את מי שנרצחו בדם קר, בדרכם לעבודה, לחתונה או בתחנות דלק. יזכור עם ישראל את מי שיצאו בבוקר מהבית ולא חזרו כי נרצחו על ידי מחבלים.
יזכור עם ישראל את הצרחות, את היתומים והאלמנות, את ההורים שהפנים שלהם מספרים הכל. את האימהות שלא חיבקו את ילדיהן כבר שנה. את עשן השריפה שעלה מהקיבוצים ואת תושבי שדרות ואופקים. את הטנדרים הלבנים שנסעו בערים ללא מפריע. את המפלצות חסרות הלב והרחמים. יזכור את הכאב, את האימה ואת הנחישות.
יזכור עם ישראל את ה-7 באוקטובר ואת החודשים שבאו אחריו. לא יסלח ולא ישכח. יפעל להיות ראוי, כדי שכל זה לא יהיה לשווא. יעשה הכל להשיב את החטופים ולהצילם מהגהינום. יזכור אותם בלילה, לפני שיירדם, ויאחד את כולנו בכאב ובתקווה לימים טובים יותר. ימים של חירות, ימים של שלום – בארץ ציון וירושלים.
